לצד ההנאה הזאת הסתתרה גם אכזריות בלתי מודעת, כי כמעט אף אחד לא דיבר על מי הפיץ את הסרטונים או על האחריות שלנו כצופים, אלא רק על הנשים ועל הבחירות שלהן. כך הפך ההומור לאמצעי נוח להסרת אחריות קולקטיבית ולהתעלמות מהנזק האמיתי שנגרם.

הדבר שהדהים אותי במיוחד היה התזמון. כל זה התרחש בדיוק בזמן שחרור החטופים מעזה, אירוע דרמטי ומשמעותי שהיה אמור למקד אליו את כל תשומת הלב. ובכל זאת, כולם העדיפו להתעסק במאמן מיבנה.

דווקא זה הבהיר לי שהמימז האלה לא רק חושפים דברים שהחברה מתקשה להגיד, אלא משמשים כלי להסחת דעת ולבריחה מהתמודדות עם מציאות כואבת ומורכבת מדי. בפשטות, הצחוק הזה חשף בפניי איך עובד המנגנון החברתי של הדחקה, דווקא ברגעים שבהם הכי קשה לנו להתמודד עם מה שקורה באמת.

כשהסיפור של המאמן מיבנה החל להתפשט ברשת, הוא מיד הפך לוויראלי. הסרטונים האינטימיים הופצו ללא הסכמה והציתו סקרנות מציצנית, אבל מהר מאוד השיח עבר להומור. המאמן עצמו קיבל מעמד כמעט אגדי, דמות נערצת, בעוד שהנשים המעורבות הפכו בעיקר למושא ללעג או לביקורת מוסרית.

המימז האלה לא עסקו באמת בנזק שנגרם לנשים או בפגיעה בפרטיות שלהן. במקום זה, הם סיפקו לציבור דרך לעקוף את מה שלא נעים להגיד באופן ישיר. פרויד התייחס לבדיחות גסות כאל הומור שמאפשר לנו לעקוף מכשולים חברתיים ולבטא בעקיפין דחפים של הנאה או עוינות. במקרה הזה, המימז חשפו באופן סמוי פחד ממיניות נשית חופשית ואת הקושי להתמודד עם סטייה מנורמות מקובלות, כמו אישה נשואה שבוחרת בעצמה. ההומור אפשר לציבור להחזיר לעצמו שליטה על ידי הפיכת הנשים לטיפשות או אשמות, וכך להביע כלפיהן עוינות בלי להודות בכך בגלוי.

בו בזמן, המאמן הפך לפנטזיה חברתית של גבריות דומיננטית וחסרת גבולות, כזו שמותר לה הכל ועדיין זוכה להערצה ולסלחנות, למרות הבעייתיות המוסרית של הפרשה. מתחת לשכבת הצחוק הציבור הרשה לעצמו לחוש סוג של הנאה אסורה, מציצנית, שרק ההומור הצליח להצדיק אותה.