הפרויקט מתבסס על רעיונותיו של פרויד מתוך ספרו הבדיחה ויחסה ללא מודע. פרויד טען שההומור מאפשר לעקוף איסורים חברתיים ולבטא בעקיפין תכנים שהחברה מתקשה או נמנעת מלהגיד בגלוי. מכיוון שהמימז עושים שימוש בהומור כדי להגיב על תכנים שונים, ניתן לראות בהם ביטוי חזותי עכשווי למנגנון ההגנה שתיאר פרויד בבדיחה.

באמצעות ארכיון דיגיטלי הכולל שלושה מקרי בוחן מהמרחב הישראלי, הפרויקט מציג את המימז כמסמך תרבותי משמעותי.כל מקרה בוחן מדגים כיצד דימוי פשוט ומשפט קצר יכולים ללכוד רגשות ציבוריים, עמדות פוליטיות או תכנים מודחקים ביחס לאירועים אקטואליים.

מכך עולה כי המימז אינו תוצר ניטרלי, הוא חושף אמת רגשית עמוקה שיכולה להיות ביקורתית, אירונית ולעיתים גם מטרידה. הפרויקט מדגיש את המימז כשפה חזותית של הלא־מודע החברתי, שראויה להתבוננות ביקורתית, ולא רק כצורת בידור חולפת.

בתחילת המלחמה, מתוך ניסיון להתנתק מזרם החדשות, הרשתות החברתיות הפכו עבורי למקור המרכזי להבנת המציאות. בין הפוסטים, הסרטונים והתגובות הופיעו מימז שעסקו במלחמה ובמה שהתרחש סביבי. חלקם עוררו בי צחוק, אחרים תחושת אי נוחות, אך אף אחד מהם לא תיאר את האירועים עצמם. במקום זאת, הם היו הדרך שבה החברה מגיבה למה שקורה, ברמה הרגשית והמחשבתית. ההתבוננות בהם גרמה לי להבין שיש במימז משהו מעבר להפוגה קומית רגעית.

הפרויקט בוחן דימויים הומוריסטיים שמתפשטים ברשתות החברתיות, לא כצחוק חולף אלא כצורת תיעוד עכשווית שנוצרת מתוך הציבור. דווקא משום שאינם חלק מהשיח הממסדי ומשתמשים בהומור, המימז מאפשרים לגעת בנושאים טעונים שלרוב נותרים מחוץ לשיח הגלוי. הפצתם והצטברותם יוצרת ארכיון דיגיטלי לא רשמי, שבו נשמרים תכנים שאינם נאמרים במפורש אך מוצאים את דרכם דרך הצחוק.