לפעמים אני קצת מקנאה באנשים שלא חייבים להפוך הכל לבדיחה. אלה שיכולים להסתכל על משהו כואב או מוזר ופשוט לשתוק. לשאת את הסיטואציה בשקט, בלי הצורך לשנות אותה, בלי הצורך להיות מעליה. אני תוהה אם זו יכולת שאין לי, חוכמה שכבר לא אצליח ללמוד. כי אצלי הכל מיד הופך להומור, זו פשוט הדרך שלי להתמודד.

הצחוק שלי הוא אף פעם לא תמים. תמיד יש בו זדון קטן, לא מרוע אלא מזיהוי. אני צוחקת על חולשות ומבוכות כי אני מזהה בהן את עצמי. בכל פעם מחדש הצחוק חושף לא רק את מי שאני צוחקת עליו, אלא בעיקר אותי. הוא חושף את הסתירות הפנימיות, את הפערים שאני מנסה להסתיר.

אולי זו הסיבה שהוא תמיד כפול. תמיד חושף ומסתיר, מבליט ומוחק. אני שואלת את עצמי למה דווקא הצחוק, שהוא מסובך, מתעתע ואפל כל כך, הפך לדבר שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. למה דווקא הוא נחוץ לי כל כך.

אני צוחקת על הכל. בלי בושה, בלי גבולות. לא כי אני מזלזלת, אלא דווקא כי אני רואה. לפעמים מהר מדי, בלי לחשוב איך זה יתקבל. אני רואה את העיניים שנפערות מולי בדאגה או בהלם וממהרת להרגיע, "סתם צוחקת". אבל ברור לי שזה אף פעם לא סתם.

צחוק הוא לא רק דרך להתמודד. בשבילי הוא דווקא הדרך להתקרב למה שקשה לראות, למה שאנשים מעדיפים להדחיק או להסתיר. אחרים אולי חושבים שהומור נועד לברוח מהכאב ומהאמת, אבל אני מרגישה ההפך. אני צוחקת לא כדי להתרחק, אלא כדי לגעת במה שקשה להגיד.

הצחוק שלי הוא רגע קטן של עליונות. כשאני צוחקת על משהו או מישהו, אני מרגישה מעליו, חכמה יותר, כמעט בלתי פגיעה. אבל זו תחושה שחולפת מהר, ומיד אחריה מופיעה הידיעה שברגע הזה אני גם חלשה. כי מי שצוחקת ככה איבדה כבר משהו מהותי, את היכולת לראות דברים כמו שהם, בלי להקטין ובלי להשוות.