כשניסיתי להבין למה המימז מעניינים אותי כל כך, חיפשתי מאמרים שיסבירו עליהם קצת יותר לעומק. רובם דיברו על הפצה, ויראליות, פוליטיקה או כאוס המידע של היום, אבל הרגשתי שמשהו חסר. הם התייחסו למימז בעיקר כתופעה חברתית ופחות למהות שלהם. בעיניי, הדבר הכי חשוב במימז הוא ההומור, אז היי פרויד.
צחוק בצד
ההומור במימז פועל כמו שפרויד מתאר את הבדיחה. בשניהם הצחוק נותן לנו רגע קטן של הנאה, הפוגה קצרה ממתחים פנימיים שמאפשרת לנו לגעת בעדינות בנושאים מורכבים וטעונים. אבל ההומור הוא לא רק הנאה או הפוגה רגעית. פרויד מסביר שלפעמים הבדיחה היא דרך עקיפה להגיד דברים שקשה או לא נעים לומר באופן ישיר, מה שהוא מכנה ״הבדיחה המגמתית״. גם המימז, עם הפשטות וההומור שלהם, מאפשר לנו להביע בעקיפין פחדים, ביקורת או רגשות שאנחנו בדרך כלל מעדיפים להדחיק.
צריך חיי חברה, לצערי
בדיחה לא עובדת אם אין מי שיקשיב לה, יבין אותה וייתן לה תוקף. זה משהו שפרויד מדגיש, וזה נכון גם לגבי מימז. הם לא באמת קיימים אם הם לא עוברים הלאה, אם לא מגיבים אליהם, ואם אנשים לא מזהים ומבינים אותם. כשאנחנו משתפים מימז אנחנו עושים יותר מלצחוק ביחד, אנחנו יוצרים פעולה חברתית קטנה ותחושה של שייכות, אפילו אם היא נמשכת רק לרגע קצר.
טיטנסקי משקשק
מימ הוא היכולת להעביר מסר שלם בדימוי אחד קצר וברור. במקום להסתבך במילים ובהסברים ארוכים, הוא דוחס רעיון טעון או רגשי לתוך דימוי אחד שקל להבין. פרויד מתאר את זה באמצעות "עיקרון החיסכון", אבל מדגיש שהחיסכון של הבדיחה אינו סתם קיצור מילים פשוט. הוא נובע מחיבור מתוחכם בין רעיונות או רגשות שונים, והחיבור הזה הוא שיוצר את האפקט המצחיק של המימז.
ארכיון חברתי
פרויד הבחין בין בדיחות נצחיות, שמבוססות על מצבים אנושיים כלליים, לבין בדיחות אקטואליות שתלויות באירועים זמניים וחולפים מהר. גם במימז יש כאלה שנשארים רלוונטיים לאורך זמן וכאלה שמתיישנים במהירות, אבל בניגוד לבדיחה שחולפת, כל מימ נשאר ומתועד ברשת. המימז מתפקדים כארכיון דיגיטלי של התגובה החברתית, ולכן דרכם אפשר לחשוף את הדברים שהחברה בדרך כלל מעדיפה להדחיק או לשכוח.
.png)
.png)
