ולצד האשמה והאדישות, המימז חשפו גם הנאה סמויה שאנחנו מרגישים כשאנחנו לועגים לצד השני. כפי שפרויד כותב, ההפיכה של האויב למשהו קטן ומגוחך מאפשרת לנו לחוש הנאה מדומה מתוך תחושת ניצחון ושליטה. כשצחקנו על עזה, נהנינו מתחושת עליונות מלאכותית, כאילו התגברנו על הבעיה בלי באמת לעשות שום דבר משמעותי. כשהצגנו את עזה בתור קזינו או אתר נופש נוצץ, מתחת לבדיחה הסתתרה פנטזיה חברתית של פתרון קסם פשוט. פתרון שאין לו שום קשר למציאות, אבל נוח ומרגיע לנו לדמיין אותו.

בסופו של דבר, כשהפכנו את תוכנית טראמפ ואת עזה לבדיחה, אפשרנו לעצמנו להמשיך להדחיק את כל מה שקשה לנו להתמודד איתו: את הפחדים, את האשמה, את האדישות ואת חוסר האונים. הצחוק הזה לא היה רק בידור, הוא היה מראה ששיקפה לנו בדיוק את הדברים שאנחנו מעדיפים לא לראות.

כשראיתי לראשונה את תוכנית טראמפ לפינוי רצועת עזה, הייתי בטוחה שמדובר בעוד מימ אינטרנטי שרץ ברשת, ולא בהצעה מדינית אמיתית. כמו תמיד, בתוך זמן קצר הופיעו מימז שהפכו את כל הסיפור לבדיחה אחת גדולה. טראמפ עצמו הפך לדמות קומית, ועזה הפכה פתאום ליעד תיירות נוצץ, עם מלונות פאר וקזינו, כאילו הסכסוך והכאב מאחוריו לא קיימים בכלל.

התגובה הזאת, שהפכה נושא מורכב לבדיחה, מראה בבירור שההומור במקרה הזה הוא מנגנון של הדחקה חברתית. הסכסוך בעזה הוא לא רק עניין פוליטי אלא פחד קיומי ממשי. כבר שנים שאנחנו חיים בתחושת איום מתמדת, והצחוק עוזר לנו להפוך את החרדה הזאת למשהו קליל ונסבל יותר. קל יותר לצחוק מאשר להודות בפחד ובפגיעות שאנחנו באמת מרגישים.

אבל מעבר לפחד, המימז חשפו גם רגשות אשמה שקשה לנו להודות בהם. הפיכת עזה לבדיחה הייתה דרך נוחה להתחמק מאחריות אמיתית כלפי הסבל האנושי שמתרחש שם. היה קל יותר לראות את הצד השני כמגוחך ולא אנושי, וכך להרשות לעצמנו להישאר אדישים, לא לחוש אמפתיה או אשמה מול הכאב האמיתי.